מוזה

בשלט היה כתוב בגדול "מוזה", אז נכנסתי. כבר חצי שנה שאני לבד ואין לי מוזה. זה נגמר באמצע טיול קיאקים. שתי נשים נפלו למים, אחת מהן היא אני. הוא בחר לתת יד לשנייה. "נראיתן דומות", הוא אמר. החנות נראית כאילו נתקעה בעשור החמישי. מה אני מחפשת? טפיחה על הגב. איש גבוה ומבוגר בעל שפם מטופח הפתיע אותי. "מר מוזה" היה כתוב על תג השם. הוא בהה בי לרגע, ואז התהלך אל עבר צידה השני של החנות. הובלתי דרך מסדרון צר. השטיח שלרגליי נטף ריח של אדום. נכנסנו לתוך חלל משולש. בכל פינה, מאחורי קיר זכוכית, עמדה לה מוזה עם שילוט. מקומית, אורחת, והאחרונה הזכירה לי משהו מוכר. התקרבתי אליו. מר מוזה סירק את שפמו ונתן לי אישור לגעת. אני מכירה את הפנים, את הגוף הזה. האף הסולד, העיניים הגדולות, נקודת החן בצד ימין על החזה. החלפתי צבעים. מר מוזה סגר אחריו את דלת הפלדה. האור נכבה. אני רוצה לצאת. האור חזר. המוזות כבר לא היו במקומן. יריעות בד בצבע בורדו צבעו את החדר. שקט. המוזה המוכרת נעמדה מאחוריי. ידעתי מי הוא, כלומר היא. כל בוקר היא משתקפת לי במראה. המוזה קמה לחיים ולא עזבה. הזרועות שלי היו כפותות לאחור. היא חסמה לי את הפה. המוזות האחרות תפסו אותי ברגליים. הבטתי בדלת הכבדה, אין טעם לצעוק. התאפסתי על עצמי. דקה אחר כך, כל המוזות היו מרוחות ושבורות על הרצפה. מתוכן יצא חומר זהוב שהשתלב עם צבע יריעות הבד. אמא שלי הייתה גאה בי. חוג הג׳ודו מכיתה ד׳ עד כיתה ה׳ כולל, החזיר כל שקל. המוזה שלי, עם הנצנצים מתחת לעיניים, חייכה ונכבתה. קולה של הדלת חזר. מר מוזה נכנס פנימה עם מטאטא ויאה והחל לנקות. נעמדתי וברחתי החוצה. עננים הולידו טיפות. רטוב לי ברגליים. התחלתי לכתוב הכל. ירדתי לפרטי פרטים. הלכתי לתחנת המשטרה הקרובה. השוטרים קראו את זה וצחקו עליי. הם אמרו שהחנות הייתה קיימת פעם, והיא נסגרה עקב חוסר עניין לציבור. לא המצאתי. הדופק גבוה. אני יכולה להישבע שזה קרה. חזרתי. נעמדתי מול החנות. זוהי רק מכבסה. פחד ורטיבות השתלטו עליי. קול זמזום מהכיס, אסמס. "תודה על קנייתך. מקווים שמצאת את מה שהיית צריכה". מכבסה עאלק.