לוויתן צהוב

במילא צריך להיות בשקט כשמחכים לו. חשבתי על זה בזמן שהמנוע בסירה שלנו שבק. נאלצנו להתחבק חזק כי הבאנו שמיכה אחת, ככה החלטנו. "אל תצפי שהוא יבוא שוב", אמרתי לה. "למה אתה תמיד שלילי?", היא החזירה. 
באתי כבר לענות תשובה מתחכמת, ואז הוא הופיע במלוא תפארתו. חודש אחורה חשבנו להתפצל. הפרפרים שעפו, חזרו להיות גלמים. זה מעניין איך שהרגש משתנה כשכבר לא מנסים. אבל הבטחנו לעצמנו פעם אחרונה. ניסיון שיכלול בתוכו טיול אחרון. לא הבאנו פנסים, סמכנו על הירח. ישבנו שם שקטים, נושמים לאט, לא חולקים מחשבה משותפת. אני הצעתי שתיצמד אליי והיא באמת נתנה את עצמה. מצאתי את עצמי מספר לה את כל מה שידעתי עליו. על גודלו הבלתי נתפס, ואיך הגוף מתפקד כשהוא חווה אותו בפעם הראשונה. פעם הרגשתי ככה, כשרק התחלנו, כשהייתי מחכה לפגוש אותה. ואז הוא עלה מהמים. שקט שרר. הוא זרח באור זהב מהפנט, שקיבל עזרה מהירח וכוכביו. היא אמרה שזה לוויתן. אני לא הסכמתי, אבל לא היה צורך בדעתי. חשבתי לעצמי, אם גודל שכזה יכול לחיות עם עצמו, שני אגואים מסוגלים להתגבר על משקעים, לא? אני מוכן להישבע שהוא חייך אליי.