רב קו

לא עליתי לאוטובוס שלי, אז אני מקבל עונש בצורת אישה שצועקת עליי. חם, היא אומרת. אני עם אזניות גברת. זה לא מעניין אותה, ומתחילה שיחה. אני מנסה להיות נחמד ולא לענות. היא שואלת על מערך התחבורה התחנתי. גברת אני לא מכיר, וחם, אני יודע. לאט מצטרפים אחרים. אני מוריד אוזניה אחת. טעות. הם עטים עליי כחבורת נשרים שאתן להם תשובות. יש לכם לוח. בלי הודעה מוקדמת יושבי התחנה נצמדים אחד לשני, רגל, יד, ראש, הם הופכים לגוף אחד. מוטציה אנושית שלא מפסיקה לדבר ולהמטיר עליי שאלות. הטענות הצטלבו לקול אחד נוראי ונמוך. היצור המאיים מושיט את ידו הנוזלת, המחוברת כעת מהמון איברים אחרים, ישירות אל פניי. הוא פותח אגרוף ותופס אותי חזק. מרים אותי לגובה של שני מטר וחמישים. הרגליים שלי רחוקות מהקרקע. קרן אור יחידה נזרקת עליי מהשמש. הוא מקרב אותי לפניו. אין לו עיניים, אין לו צורה. הפה נפער. אין לו כלום בפנים, תהום ירוקה כצבע הרב-קו. הוא מושיט את ידו השנייה אל הראש שלי, שכרגע קטן פי חמש משלו. היד מתקרבת באיטיות לאוזני הימנית. הוא שולף לי את האוזניה השנייה החוצה. מוסיקה חלשה בוקעת ממנה. היצור מביט בי בשקט. הפה שלו נסגר. הוא מוריד אותי חזרה לרצפה והאוטובוס מגיע.