סקייפ

נפרדנו בסקייפ, היא הקדימה אותי בשיחת טלפון אחת. הכרנו בפסטיבל רנדומלי למען זכויות הכו׳ וכו׳. היא עמדה לבד ליד קבוצת מרימי שלטים. אני ניגשתי ושאלתי אותה על מה הם מוחים. היא לא דיברה את שפתי, אז עברתי לשפתה. "פשוט מכאן רואים את הבמה ממש טוב". ענתה. היא שאלה על מה אני מוחה, אז עברתי בעיניי על אחד השלטים בזריזות והודעתי חגיגית "אני עדיין מתלבט". היא צחקה, אז קבענו. הפעם הראשונה כללה ים ושמלה אדומה. התאהבתי בשפה. במנהגים. בתרבות, כמעט בה. בפעם השנייה היא כבר שאלה אם זה רציני בינינו. אז הנהנתי שכן. חסר כל היגיון. היא הודיעה לי שיש לה תוכנית. עד גיל עשרים ושבע, ילד, בית וגינה. כך נהוג בשפתה. דיברנו שונה, יום ולילה. היא אוהבת ואני מקשיב. זה גם מה שהקשה עלינו לצאת. אני ביקשתי זוגיות, היא דרשה תוכנית. כששמה הופיעה על צג הנייד, החיוך בפניי התהפך. ואז בפתאומיות היא החליטה לסיים את זה בסקייפ. היא הקדימה אותי בשיחה. ביקשה שנשאר חברים. נאמתי לה נאום ילדותי וניתקתי. ניתקתי מהכל. היום היא בת עשרים ושבע, בעלת ילד, כלב וגינה. אני מסיים לנקות ולוקח הזמנה - "תרצה את זה עם או בלי גבינה?". אולי תוכנית לא הייתה כזה רעיון נורא.