ציפור במדים

ציפור צריכה זרדים וענף כדי להרגיש בבית, אני צריכה מים חמים. מגיל קטן העיניים בהו בעופות השמיים. רציתי להיות אחת מהן. נדידות, מקומות חדשים, חופש. אז נהייתי דיילת. בהמראות אהבתי לשבת נגד הכיוון. כשהמטוס עלה הרגשתי שאני כמעט עפה. הייתי רגילה לסגור את העיניים ולדמיין שאני נמשכת קדימה. העירו לי על זה. הנוסעים חשבו שאני מתעלפת. אני גרה במטוס. בקדימה שלו. חברת התעופה רצתה לשכן אותי במלון. התנגדתי ישר. מלון הוא יציב. יש לי מיטה ותא שירותים קטן שבנו רק בשבילי. הצלחתי להוציא אישור מיוחד לזה. הבטחתי שאני אשמור על המטוס. אמרו לי שנמל התעופה עושה זאת. התעקשתי. הבעיה היא שאין מים חמים. אני נאלצת כל פעם להרתיח חמישים נגלות של קומקום. את המזוודה הצהובה שלי קיבלתי מהוריי. הבטחתי להם שאלך מהבית אם יהיה לי מקום משלי. הקפטן הודיע בכריזה שאנחנו נאלץ להישאר טיפה במקום. היה לי ברור שזהו שם קוד ל-נגמר הדלק. אם זה הסוף, אין טעם לחכות. פתחתי את הדלת הראשית. משב עצום של רוח נכנס פנימה. אנשים ניסו לדבר ולא הצליחו. הפאניקה נזרעה מיד. צעקות וקללות, ואני מביטה בילד שיושב מולי שמנסה לברוח בעזרת מוסיקה. שני שוטרים סמויים תפסו אותי וניסו לכלוא אותי בשירותים עם אזיקים. נתתי את עצמי כי זו העבודה שלהם, לסכל מפגע בטיחותי. המזוודות כבר מזמן צנחו למטה, לחצתי על כפתור שחרור תא המטען. מזל שיש עליהן שמות. הדלת הראשית חזרה להיות סגורה. כנראה שזה לא הסוף. קשרו אותי עם המון רצועות לכסא. קצת צפוף אבל תכף המטוס ינחת, ואני אוכל להיות שוב לבד בבית שלי. הילד ממול חייך אליי, אז הייתי חייבת להחזיר חיוך, מנימוס. בחורה אחת חטפה אותו מיד לזרועותיה והסתכלה עליי במבט שהיה לי מוכר. מוזר, לא היה לידה מקום פנוי.