כתם

"לא זה לא כתם דיו, אני רואה מולי שלושה תפוזים". 

"אתה עומד לסיים את מחלקת הפרות, צריך למצוא משהו אחר". ככה מתנהלות השיחות שלי עם עצמי לאחרונה. לפחות הספה הצהובה נוחה. למות עליה כמה שהיא נוחה. 
לפני שלושה חודשים חבורת ילדים החליטה שהיא משחקת מחבואים ביער, ליד פסי הרכבת הישנים. משהו רע קרה ורק אחד מתוך כולם נשאר חי, כך משקרים לי בעיתון. יצא הגורל ושנינו חולקים את אותו שם בדיוק. אז אלו בתחנה, החליטו שיש קשר. אין באמת קשר, אבל זה מוציא אותי מהעבודה יותר מוקדם, אז אני בסדר עם זה. 
"אתה אוהב שחוקרים אותך?" העצמי שואל. "לא", האני עונה. אבל גם קצת כן. זה מפיג שעמום רב בעולם שבו אני חי כרגע. בכללי, זה משעשע לחשוב שנמצא קשר בגלל טעות שמית מילולית. הרי ציפור שיר לא באמת תוציא אלבום יום אחד. "ועכשיו, מה אתה רואה?", הפסיכולוגית שאלה כשאני מרוח על הספה הצהובה בתנוחת ברבור. "אני לא יודע מה אני רואה מולי, כי שלושה תפוזים שוב מסתירים לי".