כפכפים

אי אפשר לרוץ ולברוח כשאתה בכפכפים. מגיל קטן אני מעדיף נעליים. מלבד המקלחת. סנדלים. הייתי בן חמש כשבחדשות ראיינו בחור שניסה לברוח מתנין סורר שהשתחרר בחמת גדר. הוא הצליח להימלט, אך כפכפיו הכשילו אותו, והיצור גרם לרגליו להיכשל סופית. בכל רגע נתון יכול לקרות משהו ממנו אצטרך לברוח. מטאור, סופה, פיגוע. תמיד צריך להיות מוכן. לא הייתי בצופים. כשזה מגיע, זה יכול להיות אחרי או לפני פעולה פשוטה, כמו לזרוק את הזבל, או לקנות בפיצוציה. זו לא פרנויה או פחד שמשתלט, זה לכסות על חסרון אחד בולט, סליחה שתיים. אני לא רץ מהר, אני לא אתלט. הגוף שלי לא בנוי לאפוקליפסה. אבל מה אעשה כשאצטרך לעבור הרים וסלעים או זכוכית שבורה על הרצפה. אם לדמם, אז לא משם. רגליים יחפות מחייבות אותי אוטומטית לוותר, ואת זה אני לא רוצה. אני גם בעד שכפכפים יישארו סמל לעיר הדרומית אילת, שם לא יקרה שום דבר לעולם. חם.