מימוש עצמי

יש לי כל כך הרבה פרטים לא רלוונטיים בראש. איפה הדלתות יציאה. כמה שורות יש. איפה קונים פחית בפחות מחמישה שקלים ואיפה נמצא המטאטא הטוב מבניהם, זה עם הראש הנשלף. השלמת הכנסה הפכה לרצינית כשביקשו ממני להתקדם במעלה הלא אכפת לי. הם אהבו אותי. האחריות גדלה, ושוב, הרצתי כמו מנטרה בראש, זה רק לרגע. שנים חלפו, הפכתי למנהל. עובדים קיבלתי ופיטרתי. לא רציתי לעסוק בזה, אבל זה היה נגיש ונוח. כמו מלכודת דבש. חיי נשארו באותו המקום. האחריות שגדלה נעצרה במקום. אני התבגרתי וצברתי כוח. כזה שלא יצא מגבולות המקום. מילה אחת שלי וכולם עמדו דום. כמו כל מנהל גדול, ידעתי לנצל. קניתי לי דירת שלושה חדרים קרוב מאוד. הצלחתי לשלם חובות לפני הזמן, לחתום על משכורות, לטוס ליוון. במסדרון, העובדים פחדו ממני, לקוחות אמרו לי שלום. עם הגיל הגיעה הפנסיה, ומסיבת הפרידה. אותה הכינו כמובן מתלמדים. דיברתי עם אחד, שאלתי לשמו. הוא אמר שביקשו ממנו לא לדבר. אמרתי לו שזה מותר, לכבודי כל זה. הוא התעקש, אז חייכתי. עליתי לבמה לתת נאום כשמאחוריי תמונה שלי בתוך מצגת. כולם חיכו למוצא פי. מתרגש מהמעמד, והבנה תוך כדי, שלא למדתי או עשיתי משהו אחר או דבר מעניין. התחלתי להשתעל, זה התגבר והחמיר. עברתי לכריעה, ואז עברתי לשכיבה. עובד שהוא מנהל הגיע לתת עזרה. הסתכלתי ושאלתי אם הוא מנהל את משמרת הערב. הוא שמח שדיברתי. "תיזהר", אמרתי. הוא שמח לשמוע את מוצא פי, "זה לא רק להערב, תקשיב למילתי".