יד לאמא

גם בגיל עשרים ושבע אני מחזיקה לאמא שלי את היד. כשחוצים כביש לימדו אותי להושיט מיד. התאהבתי בזה כל כך. כל עולמי התבסס על פעולה אחת פשוטה. לא ויתרתי על התענוג לרגע. ביום הראשון בגן, ביום האחרון בבית הספר. בנשיקה הראשונה שלי, בפרידה שבאה אחר כך. בפעם הראשונה שהקאתי מאלכוהול, אמא הייתה שם לתת לי יד. ומזרן. לא הייתי יכולה לישון באותו הלילה במיטה, מרוב שהלכלוך היה מלוכלך. יש משהו משחרר בלתת יד. כמובן שזה לא מגיע חלק. המון הצעות נדחקו לפינה, וכל חיי הפכו לכמעט. כמעט התחתנתי, כמעט הסכמתי להצעת העבודה. כמעט ראיתי את הלהקה שאני הכי אוהבת מופיעה. כמעט עברתי למקום חדש, כמעט הכל אבד. הכל התהפך כשאמא שחררה, ועברה לפינה קטנה משלה. לא רחוק מכאן, ליד רחוב עננה. עכשיו אני זו שמושיטה את היד מהצד השני, לילדה אחת וילד עתידי. לפעמים קשה לעזוב. לתת לה להיות היא, לתת לה לגלות וליפול בעצמה. היא יודעת שברגע שתושיט את ידה, אושיט חזרה. לא כל הזמן, רק כשממש נורא.