תלתלים
ערב ל"ג בעומר. גררנו רפסודות מעץ וצעקנו ברחובות שמות של צוררים רשעים על הקצב של we will rock you. רק במקום הסוף, הוספתי פאק יו. רעיון שלי. מוסוליני של עמרי לא התיישב טוב. עמרי ידוע בזה שחג המדורה זה החג שלו, אפשר לראות את זה בדברים הקטנים. עמרי היחיד שמגיע עם צמד כפפות עבות כדי להרים את הקרשים. "אתה צריך עזרה?" שאלתי כשאני נעמדת על קצות האצבעות שלי. עמרי הביט בזוג הנעליים הלבנות המצוחצחות שלי וכמה שהן לא מתאימות ליום כזה. אני מודה, כשאני מבוישת אני נעמדת על קצות האצבעות. זה לא סימן לכלום, אני פשוט מגביהה את עצמי. "את יודעת איך לגנוב עגלה?״ הוא שאל. "אתה יכול ללמד אותי", חייכתי. עמרי גם אמר שזה לא משהו שלומדים, זה משהו שנולדים איתו. מה אתה סנסיי? זה לגנוב. זה אפילו נחשב לאחד הדיברות, על תקן השלילה אמנם, אבל עדיין זה דיבר.
נעמדתי ליד קיר הבטון שליד הסופר. מישהו צייר עליו יונה עם עלה של זית, מונחת בתוך פיתה. אמנות היא לא לכולם, אבל כולם בשכונה יודעים תמיד לאן להגיע. משם גם אפשר לצפות על העגלות של הסופר. כל השנה השטח פנוי, רק הפעם החליטו להציב שומר. ניסיתי לחשוב על מאה תכניות להברחת העגלה, בכולם נכשלתי. באחד אפילו אני נכנסת לכלא, מועברת לאגף סגור, ומשם לכלא באמצע הים. בלי מבקרים. החלטתי לנצל את היותי אני. הכנסתי חמישייה ולקחתי לי עגלה. השומר הסתכל עליי וחייך. לרגע זה ממש הכעיס אותי. הוא אפילו לא ניסה לעצור אותי. "זה בשביל ל"ג בעומר", הסברתי. "אתם עושים כל המשפחה?" הוא שאל. פאק איט. "כן, סבתא מחכה לי ליד הבית עם מצרכים". הוא חייך והמשיך לחפש גנבים.
"עגלה אחת, בבקשה". עמרי לא שם לב. הוא היה עסוק בלפרק לאחת הרפסודות את הצורה. "יופי. תחכי להם מאחור, הם בדיוק מרימים מלא קרשים מאיזה אתר בנייה". לא אחרי זה. אין סיכוי. "אני נכנסת פנימה לתת יד. אתה יודע איך לשמור על עגלה?" הוא בהה בי. "אל תבהה. תענה, כן, לא". "כן", ענה בפחד. "שב בינתיים תחשוב על שם של רודן". הוא הביט בי הולכת. הנעליים הלבנות שלי הפכו לצבעי אפור שחור. באותו הערב כבר הבאתי זוג כפפות משלי. עמרי נעמד לידי, אני מיקמתי קרשים במדורה. "פרעה", אמר, "פרעה, ברצינות?". במשך הערב הוא לא נח ובאמת נראה מתאמץ. הצטערתי קצת שלקחתי לו את החג. המדורה כבר כמעט נכביתה. אור ראשון עלה. כולם כבר התפזרו לבתים, רק עמרי לא זז מהכיסא שלו. התיישבתי לידו. "אתה יודע, במחשבה שנייה, פרעה יכול לשבת על המקצב הזה". נכון, זה לא יושב בול, אבל אני אוהבת שהוא מביא כפפות.
נעמדתי ליד קיר הבטון שליד הסופר. מישהו צייר עליו יונה עם עלה של זית, מונחת בתוך פיתה. אמנות היא לא לכולם, אבל כולם בשכונה יודעים תמיד לאן להגיע. משם גם אפשר לצפות על העגלות של הסופר. כל השנה השטח פנוי, רק הפעם החליטו להציב שומר. ניסיתי לחשוב על מאה תכניות להברחת העגלה, בכולם נכשלתי. באחד אפילו אני נכנסת לכלא, מועברת לאגף סגור, ומשם לכלא באמצע הים. בלי מבקרים. החלטתי לנצל את היותי אני. הכנסתי חמישייה ולקחתי לי עגלה. השומר הסתכל עליי וחייך. לרגע זה ממש הכעיס אותי. הוא אפילו לא ניסה לעצור אותי. "זה בשביל ל"ג בעומר", הסברתי. "אתם עושים כל המשפחה?" הוא שאל. פאק איט. "כן, סבתא מחכה לי ליד הבית עם מצרכים". הוא חייך והמשיך לחפש גנבים.
"עגלה אחת, בבקשה". עמרי לא שם לב. הוא היה עסוק בלפרק לאחת הרפסודות את הצורה. "יופי. תחכי להם מאחור, הם בדיוק מרימים מלא קרשים מאיזה אתר בנייה". לא אחרי זה. אין סיכוי. "אני נכנסת פנימה לתת יד. אתה יודע איך לשמור על עגלה?" הוא בהה בי. "אל תבהה. תענה, כן, לא". "כן", ענה בפחד. "שב בינתיים תחשוב על שם של רודן". הוא הביט בי הולכת. הנעליים הלבנות שלי הפכו לצבעי אפור שחור. באותו הערב כבר הבאתי זוג כפפות משלי. עמרי נעמד לידי, אני מיקמתי קרשים במדורה. "פרעה", אמר, "פרעה, ברצינות?". במשך הערב הוא לא נח ובאמת נראה מתאמץ. הצטערתי קצת שלקחתי לו את החג. המדורה כבר כמעט נכביתה. אור ראשון עלה. כולם כבר התפזרו לבתים, רק עמרי לא זז מהכיסא שלו. התיישבתי לידו. "אתה יודע, במחשבה שנייה, פרעה יכול לשבת על המקצב הזה". נכון, זה לא יושב בול, אבל אני אוהבת שהוא מביא כפפות.
תגובות
הוסף רשומת תגובה