ארנונה

"סבתא את באמת עושה את זה?" האור האדום התחלף בירוק והיא צללה מטה אל עבר השדות. הוריה בחרו לתת לה את השם ארנונה. בתור ילדה היא לא הייתה נפצעת, כי מעולם לא ניסתה. כשהילדות נגמרה, החלה לעבוד בעירייה. היא הייתה אחראית על תשלום דוחות חנייה, נמנעה בכל דרך מלממש את הפוטנציאל המלא של שמה. כל יום היה מתחיל בחלל משרד אפור ונגמר בסלון ירוק מול טלנובלה זרה. ביום הולדת 70, היא עמדה מול נרות העוגה ולא ידעה מה לבקש. אמרתי לה, "סבתא, אל תפחדי להגזים". היא הסתכלה עליי ושאלה אם אני סובל מפחד גבהים. מאותה שנייה משהו השתחרר. היא ראתה עולם, ספגה תרבויות ולפעמים אכלה דברים מוזרים, רק כדי לכבד את זה שמולה. היא צלחה אגם כי לא הצליחה לישון, ובאותו הערב עלתה לראשו של הר, רק כדי להתעייף. ועדיין, אחרי הכל, היא תפקדה כסבתא, כשאמא ואבא היו מבקשים. גם בעומק רב, המים נשארים צבועים טורקיז. היא סימנה לי לשתוק. תנועות ידיים הן הדרך לדבר במים. הוא הגיח מתוך סלע ענק. מפלצת. לכל יד תנועה משלה. סבתא נכנסה למצב. היא הביטה בו והוא בה. שניהם יכלו לברוח, אבל הם נשארו. חשבתי, אולי גם הוא עובר שלב כזה בחיים. היא כיוונה את החנית אל פניו, ממוקדת. בהחלטה רגעית, היד נשמטה ונפתחה. סבתא סימנה לי שהיא מוכנה. התמנון לכד אותה בחמשת זרועותיו. בשישית הוא בעט אותי למרחק. את עצמו הוא הטיח בחוזקה על הסלע, מנסה לחזור אחורה וסבתא אפילו לא ניסתה להשתחרר. אחת כמוה לא תלך בדרך הקבועה. עמדתי שם שותק כמו שהתבקשתי. החריץ בסלע נעלם וסבתא איתו. עליתי למעלה לקחת אוויר. בעטתי עם הרגליים, מנסה לסדר נשימה ורק מחשבה אחת סירבה לצאת. השם ארנונה חייב לקבל אינטרפטציה אחרת.