טבע בעיר

כשהרסו לנו את הבית, הבטיחו שהשכונה תהפוך לפיסה ירוקה של טבע בעיר. כל שנה ביום ההולדת אני מבקשת שנעבור לטבע. בטבע שורדים, אומרים ההורים. בעיר לומדים את ערך הכסף. זה לא אותו דבר? "רואים שאת עדיין ילדה ולא מבינה מהם ערכים", אמרה לי תהום, החברה הכי טובה של אחותי, שלומדת שקר הנפש באוניברסיטה. אני לא צריכה יער, אני לא ציידת. אני רק מבקשת פיסת אדמה אמיתית. לא כזו שמחוברת לשדרה ארוכה, ועליה כמה אמהות שמנסות להידחק עם הצאצאים שלהם. ככה לא גדלים ילדים. באתר הבנייה פתחו חריצים שנוכל לראות מה הם עושים. מספרים שייקח שנה עד שהכל יהיה מוכן, אבל אני יודעת שמשקרים לי והכל פוליטיקה. הבנתי שלמחות לא עוזר, זה רק מצטלם טוב. הודעתי לאמא ואבא שאני עם בית הספר סיימתי. לא מחאה, החלטה. לא מוכנה לעלות יותר את העלייה הנוראית ברחוב, לדבר עם אנשים שנראים כמו העתק של אותו אחד, נמאס לי. אז הם אמרו לי שאני מוזמנת לעזוב. פשוט ככה? "פשוט ככה". ארגנתי תיק ויצאתי. כבר ערב, נעמדתי מול אתר הבנייה שאסר להיכנס. הורדתי נעליים ונכנסתי יחפה. התחלתי ללכת בין החצץ, הצינורות, הקורות, החורים הענקיים שנפערו באדמה. הכל היה עצום ורחב, כמו פיסה לא שייכת באמצע העיר. מישהו צעק עליי מרחוק, אז ברחתי מיד הביתה. אני חייבת לחזור שוב. ציפיתי לתגובה אבל לא קיבלתי דבר. אמא שאלה "תרצי פתיתים ליד השניצל?". עניתי שכן, נהייתי רעבה. לטבע אין מחיר, אבל לפתיתים יש. חבילה עולה חמש ועשרים.