מאבדת את זה

 אני חושבת שאני מאבדת את זה.

אני חוצה את כל האוטובוס העומד ומבקשת מהנהג, מתחננת – "תן לי לרדת". כלום. הוא לא עונה לי אפילו. אני הג'ינג'ית שלבושה בז'קט ג'ינס וחצאית שקניתי לעצמי לכבוד יום ההולדת, אבל זה לא באמת אכפת. אני רוצה לרדת. תרגלתי עם עצמי כאלו מצבים בעבר. תסתכלי לאחור, ספרי לי, מה את רואה?

אני רואה חיילת צעירה שמנסה להבין מהמושב שלה אם היא מכירה את שתי הי"בניקיות שעפות על עצמן מול הטלפון. אני חושבת שהיא מכירה, ויותר מזה, אני חושבת שיש שם משהו יותר עמוק. תזוזה קלה. בחורה עם פנים כתומים קמה לכיווני. נראה שהאשמה שייכת לשמש, למרות שלא הייתי פוסלת מחלה מדבקת. הלב שלי מתחיל לדפוק חזק. שמעתי על התקפים כאלו. זה משבית מערכות, זה גורם לגוף לדמות משהו רע, אבל אין ממה להתרגש. תסתכלי סביב, תתארי... די, סתמי.

הידיעה שבלחיצה אחת שלו הוא יכול לשנות מצבי רוח, מטריפה אותי. אצבע אחת שלו והכל-

אמבולנס מנסה למצוא פיסת כביש פנויה אך ללא הצלחה. הסתכלתי על השעון, 17:15. "תכריזו עליו", חשבתי על המטופל בפנים. הוא לא יעבור פה גם אם ירצה השם. האמבולנס נעצר ליד האוטובוס ואני החלטתי שאני הולכת על זה. לקחתי את הפטיש הקטן הזה שתלוי למקרה ו-, והתחלתי להכות בחלון. "תפתח!", "תפתח כבר את הדלת!". אנשים הרחיקו אותי מהחלון ולקחו לי את הפטיש. שתי היב'ניקיות תיעדו הכל. הג'ינג'ית שהיום הפכה לארבעים, מככבת בכולם.

אני חושבת שאיבדתי את זה. המוח שלי אמנם מתעד מה שקורה מולי, אבל הגירויים לא תקפים. העיניים שלי הופכות לכבדות, ואני מתאמצת לא לעצום אותן. האישה עם הפנים הכתומים מחזיקה אותי כמו קולב. בלי להבין שהגענו, הנהג פותח את הדלת ואני מקבלת משב של אוויר קר ישירות לתוך הפנים. אוויר שממלא את הריאות שלי בחזרה. נולדתי מחדש. אני מסתכלת על הכביש העמוס וממתינה בתחנה לאוטובוס הבא. לפחות עברתי חצי.