לא ידע אהבה

 לא ידע אהבה. כך נכתב על הקבר שלו.

גופו בעל ממדים בינוניים. פניו תמיד כוסו בידי זקן שהאפיר. הוא לא נטר טינה, בחיים לא איחל רע. היה הטוב שבאדם. ועם כל זה, מעולם לא ידע אהבה. כל ביקור אצל קוראת בקלפים הסתיים עם הבטחה - מחר זה יקרה. מחר תמיד היה מגיע וחולף. הייתה לו מכולת קטנה עם גגון צהוב שעם השנים התכלה. הוא היה היחיד בסביבה שייבא חטיפים ושתייה קרה מארצות זרות, מה שמשך אליו את כל ילדי השכונה בסוף יום לימודים מייגע.

ברחוב רצו עליו שמועות שבצעירותו היה עם הבת של ההוא והבת של הזה. קראו לו מסובך וגם נבזה. אבל האמת היא שכל אותם סיפורים רק החליפו כאב של חוסר התאמה לא לזו וגם לא להיא. וכמה שהוא רצה. הוא תמיד חיפש, אבל הדרך בשבילו כאילו לא נסללה.

במיטה קטנה, בבית בינוני, שאף להיות הוא והיא.

עם הזמן הגורל הכריע והזקנה לא איחרה. ביום הפרידה הגיעו רבבות. קונים וספקים, מוכרים ומוכרות. אולי את ליבו אף אחת לא רצתה, אך שלו הגיע לכל איש ואישה, ילד וילדה. בקשתו היחידה הייתה לכתוב על קברו – "לא ידע אהבה".

מספרים על אדם שיצא באישון לילה מחלקה שכנה בבית הקברות, בהה ארוכות במשפט ונדהם. הוא שאל אבן מקבר ליד, שם אפילו פתק שחלילה אותו דייר לא יתעצבן, והחליט להחזיר עטרה ליושנה. כשסיים, כיבה את עמוד התאורה. בבוקר מוקדם הבחין שומר שהמשפט המקורי שונה ונעלמה לה מילת השלילה. הוא חייך וקיבל זאת בהבנה. המקרה המוזר מעולם לא דווח, אך ברגע שהתגלה, בית הקברות מיד את אותו שומר הגלה.

אם ייצא לכם להיתקל באותו שומר נחמד, אמרו לו בנימוס שלום ותודה, גם זו סוג של אהבה. לא תפספסו אותו - מידות גופו בינוניות, זקנו אפור וליבו בגודל של שקית חטיף גדולה מיובאת מאיזו ארץ זרה.