כשזה זה זה זה

 אני מוכן ומזומן, מחכה שזה יקרה. "כשזה יגיע אתה תדע. יודעים, מרגישים". שלי כנראה אבדה בדרך. עלתה בי לא פעם המחשבה, שאולי הפכתי לנסיין כבול בידי אלות הגורל. נידון לעד למפגשים עם נשים, אותן החשבתי בכל פעם לדבר הזה שכולם מחפשים. להקיץ בחלום נשמע יותר מתאים.

הגורל הוא תוצאה של תפנית בשגרה, ומכאן העלילה מתחילה. ביום הראשון, פניה הלא מוכרות שטפו את המסדרון. היא הביטה בי גם ואז נעלמה. ביום השני והשלישי היא לא הייתה. ברביעי היא התקרבה טיפה, ומיד חזרה. בחמישי כבר ניגשתי ושאלתי אותה מי את, אז היא החזירה לי- "ומי אתה?". היא חבשה כובע צמר כחול שישב בצורה משוחררת על שיער ארוך ושחור. זה מדהים איך בשנייה אחת כל האופי שלי נעלם. היא שמה לב ומיד צחקה. היא מחייכת עם העיניים. כשרון מאוד לא קל, במיוחד בימים כאלו שהעיניים מדמות צורת גלגל.

כולם מסביבי גדולים בשני עשורים, אפילו שלושה, והיא בגודל שלי, כמעט חולקים את אותה שנת לידה. אז נשבעתי לא לומר מילה. לפעמים ערב אחד הורס לכל השנה. ביקשתי מהגדולים לשאול דעתה עליי, וכשחזרו עם תשובה, סיפרו שענתה -"אההה..". הרגשתי הקלה וחזרתי להיות אני. כשיוצא מדברים, ואם לא אז הכל בסדר. פרט פה, פרט שם. ליצור אינטראקציה דרוש זמן.

בינתיים שחכתי ממנה וניסיתי לדייק את רגשותיי. שיחה עם זו ועם זו, כולן אהובותיי. הרגשתי איך מפעם לפעם אני הולך ומשתפר, מוכר את סיפור חיי כמו אוטוביוגרף. אבל עדיין לא הבנתי מתי מגיע- "כשיגיע, תדע". תהיתי אם זה החיוך בסוף המפגש, אולי הראייה העתידית, אבל אז הודעה אחת קוטעת את התוכנית. מבול של "זה" מוטח לכיווני. זה כמעט כן, וזה לא בטוח לא, וזה לא בדיוק הדבר שאני מחכה בשבילו. אין צורך באיחוי ללב, הוא מזמן כבר לא נשבר. מתרגלים עם הזמן.

והימים חולפים.

כובע צמר מפנה את מקומו לחולצה קצרה עם דוגמא של פרחים. השיחות הן שלום ונפנופים. פתאום נחה לה תחושה כי הנפנוף מן הצד השני מקבל משמעות והופך לשיחה. שיחה טהורה יותר מאהבה לנושאים משותפים. היא מחליטה לגשת וזורקת -"מה שלומך?". איכשהו אני מתרגש כמו בפעם הראשונה. אני מחליט שטוב ורע זה הינו הך. אני לוחש לה- "אני מחבב אותך". היא מקשיבה לי עם כל תשומת הלב. אני יכול לשאול אם גם היא מרגישה, אבל אני מחליט שהפעם לא, בלי כבדות על ההתחלה. אני מזמין אותה, והיא מסכימה. היא הולכת לאחור, ואני חוזר חזרה.

"כשתדע אז תדע". מתגלה דרך הזמן. בפשטות שבערב רגיל על הספה. על גשם ראשון כששניכם במיטה. על מים חמים שהפכו לקרים. על חולצה גדולה עם פסים בצדדים. איחור לרכבת, הורדה של הזבל, פיתה עם שניצל, כרוב וגם גזר. פנייה לא נכונה, מילה לא במקום, ריב ילדותי, השלמה ולישון. חצי אבטיח וטיול למדבר, שקיעה ארוכה וקינוח האף. סידור השמיכה וסיידר מוגז. כובע צמר כחול המונח משוחרר על שיערה הארוך השחור, ושלושה ילדים, כמעט ישנים, היושבים כולם מאחור.