רשומות

מעשה טוב

  היום עשיתי מעשה טוב. נשאלת השאלה, האם כשמעשה טוב נעשה, ואף אחד לא שמע עליו, הוא עדיין נעשה? היא עמדה מאחוריי עם תבנית ביצים ולי היה יותר. אז הצעתי שתעקוף. היא אמרה תודה והמשיכה, הייתה בטלפון. דמיינתי שהקונים עוצרים וברקע נשמע כרוז- "כל המאפים מהבוקר שהסריחו עכשיו בחצי מחיר, והבחור עם הבלורית, אתה מלך". ואז כמובן מגיע ראש הסופר ונותן לי כתר ושרביט, והתמונה שלי מתנוססת בקופות השונות. אבל לא, היא המשיכה הלאה. לחכות או לא לחכות, עבורה זה שווה ערך. לא ציפיתי לפסטיבל תודה, פשוט חיוך. אבל היום עם מסיכה, לך תקבל אחד.

פינת רחוב

  אני והיא עמדנו ברחוב, ואני סיימתי את השיחה ב-"כן, בהחלט". הרשמיות הגיחה אצלי בגיל מוקדם, כשמילים כמו "בבקשה" ו"סליחה" היו הראשונות. כשהתבגרתי וגיליתי שאינני אנגלי, הפסקתי להתנצל. פשוט לא עשיתי טעויות. קשה לא לטעות כשאתה נער מתבגר. כל כך הרבה לסחוב על כתפיים שבריריות שלעולם לא לקחו חלק בפעילות ספורטיבית. קשה להיות רשמי במדינה לא רשמית, ואם בחרת שכן, לא מזמינים אותך למסיבות שכבה. אבל היי, לפחות אתה מתנסח מדהים. בצבא הרשמיות נדחקה לצד והקללות הגיעו. הפעם הראשונה שקיללתי, רצתי להקיא. בפעמים הבאות כבר הדגשתי אותיות כמו מם או סמך. מאז עברו מים בקיאק. הקללות התמתנו, הרשמיות עלתה מהאוב, והפכתי לבין כלאיים. כיום, כשאני מקלל אני מיד מתנצל, ולפעמים זה שמולי לא מבין אותי ומיד צועק, אז אני עוצר ומסביר, אם יסתום את הפה רגע וייתן לי לדבר. אידיוט. סליחה.

כשזה זה זה זה

  אני מוכן ומזומן, מחכה שזה יקרה. "כשזה יגיע אתה תדע. יודעים, מרגישים". שלי כנראה אבדה בדרך. עלתה בי לא פעם המחשבה, שאולי הפכתי לנסיין כבול בידי אלות הגורל. נידון לעד למפגשים עם נשים, אותן החשבתי בכל פעם לדבר הזה שכולם מחפשים. להקיץ בחלום נשמע יותר מתאים. הגורל הוא תוצאה של תפנית בשגרה, ומכאן העלילה מתחילה. ביום הראשון, פניה הלא מוכרות שטפו את המסדרון. היא הביטה בי גם ואז נעלמה. ביום השני והשלישי היא לא הייתה. ברביעי היא התקרבה טיפה, ומיד חזרה. בחמישי כבר ניגשתי ושאלתי אותה מי את, אז היא החזירה לי- "ומי אתה?". היא חבשה כובע צמר כחול שישב בצורה משוחררת על שיער ארוך ושחור. זה מדהים איך בשנייה אחת כל האופי שלי נעלם. היא שמה לב ומיד צחקה. היא מחייכת עם העיניים. כשרון מאוד לא קל, במיוחד בימים כאלו שהעיניים מדמות צורת גלגל. כולם מסביבי גדולים בשני עשורים, אפילו שלושה, והיא בגודל שלי, כמעט חולקים את אותה שנת לידה. אז נשבעתי לא לומר מילה. לפעמים ערב אחד הורס לכל השנה. ביקשתי מהגדולים לשאול דעתה עליי, וכשחזרו עם תשובה, סיפרו שענתה -"אההה..". הרגשתי הקלה וחזרתי להיו...

לא ידע אהבה

  לא ידע אהבה. כך נכתב על הקבר שלו. גופו בעל ממדים בינוניים. פניו תמיד כוסו בידי זקן שהאפיר. הוא לא נטר טינה, בחיים לא איחל רע. היה הטוב שבאדם. ועם כל זה, מעולם לא ידע אהבה. כל ביקור אצל קוראת בקלפים הסתיים עם הבטחה - מחר זה יקרה. מחר תמיד היה מגיע וחולף. הייתה לו מכולת קטנה עם גגון צהוב שעם השנים התכלה. הוא היה היחיד בסביבה שייבא חטיפים ושתייה קרה מארצות זרות, מה שמשך אליו את כל ילדי השכונה בסוף יום לימודים מייגע. ברחוב רצו עליו שמועות שבצעירותו היה עם הבת של ההוא והבת של הזה. קראו לו מסובך וגם נבזה. אבל האמת היא שכל אותם סיפורים רק החליפו כאב של חוסר התאמה לא לזו וגם לא להיא. וכמה שהוא רצה. הוא תמיד חיפש, אבל הדרך בשבילו כאילו לא נסללה. במיטה קטנה, בבית בינוני, שאף להיות הוא והיא. עם הזמן הגורל הכריע והזקנה לא איחרה. ביום הפרידה הגיעו רבבות. קונים וספקים, מוכרים ומוכרות. אולי את ליבו אף אחת לא רצתה, אך שלו הגיע לכל איש ואישה, ילד וילדה. בקשתו היחידה הייתה לכתוב על קברו – "לא ידע אהבה". מספרים על אדם שיצא באישון לילה מחלקה שכנה בבית הקברות, בהה ארוכות במשפט ונדהם. הוא שאל ...

מאבדת את זה

  אני חושבת שאני מאבדת את זה. אני חוצה את כל האוטובוס העומד ומבקשת מהנהג, מתחננת – "תן לי לרדת". כלום. הוא לא עונה לי אפילו. אני הג'ינג'ית שלבושה בז'קט ג'ינס וחצאית שקניתי לעצמי לכבוד יום ההולדת, אבל זה לא באמת אכפת. אני רוצה לרדת. תרגלתי עם עצמי כאלו מצבים בעבר. תסתכלי לאחור, ספרי לי, מה את רואה? אני רואה חיילת צעירה שמנסה להבין מהמושב שלה אם היא מכירה את שתי הי"בניקיות שעפות על עצמן מול הטלפון. אני חושבת שהיא מכירה, ויותר מזה, אני חושבת שיש שם משהו יותר עמוק. תזוזה קלה. בחורה עם פנים כתומים קמה לכיווני. נראה שהאשמה שייכת לשמש, למרות שלא הייתי פוסלת מחלה מדבקת. הלב שלי מתחיל לדפוק חזק. שמעתי על התקפים כאלו. זה משבית מערכות, זה גורם לגוף לדמות משהו רע, אבל אין ממה להתרגש. תסתכלי סביב, תתארי... די, סתמי. הידיעה שבלחיצה אחת שלו הוא יכול לשנות מצבי רוח, מטריפה אותי. אצבע אחת שלו והכל- אמבולנס מנסה למצוא פיסת כביש פנויה אך ללא הצלחה. הסתכלתי על השעון, 17:15. "תכריזו עליו", חשבתי על המטופל בפנים. הוא לא יעבור פה גם אם ירצה השם. האמבולנס נעצר ליד האוט...

מטר אחד מהשנייה

אנחנו לא מכירים ובכל זאת, מכל שולחנות המסעדה, בחרת להתיישב מולי - מטר אחד מהשנייה. מהצד זה נראה כאילו אנחנו מכירים. לא ידעתי אם את חסרת בושה או מאוד רעבה. הרמת אליי מבט, אז הבטתי חזרה ומיד הסטתי אותו הצידה כדי לא ליצור מבוכה. מאוד קשה לי עם זה שאת יושבת מטר ממני. שני שולחנות מאיתנו ישבו שני ילדים שניסו להבין אם ככל שהביס גדול יותר, כך האוכל נעלם יותר מהר. לא אשקר, עלתה בי המחשבה שאולי ברחת ממקום מסוים. לאו דווקא רע, אולי כחלק ממשחק. למדתי עלייך המון. לפני שאת לוקחת שלוק, את אוהבת לנער את הכוס. כשאת לוקחת ביס מהלחמנייה, את ממשיכה להחזיק אותה באוויר כמו מוודאת שהיא עדיין שם. את אוהבת לאכול את הצ'יפס שלך יבש, ללא כל רוטב, ואת מאוד שלווה כשיש רעש מסביב - מה שגרם לי לתהות איך את מגיבה לזיקוקי דינור. אדם לבוש כמו קרטון חלב התיישב בשולחן לידנו. הבלחת חיוך קטן עמוק בתוך הביס. הבנת שאם תחייכי ככה סתם, החשק שלי לשוחח איתך יעלה והרי מזמן כבר הבנתי שאנחנו רק ארוחה חולפת אחד אצל השנייה. לא סיימת לאכול וגם אני מאסתי באוכל. לקחת לעצמך רגע לבחון מה קורה מסביב כשאת עדיין מעכלת. ניסיתי לסמן לך עם ה...

זבוב

אני לא רוצה לצאת, דווקא נעים לי פה. היצור הגבוה פתח את החלון וחיכה. אני הגעתי עד אליו וחזרתי חזרה. בין השידה למזגן, על הקיר הלבן. זה נראה כאילו אני מבולבל, אך לא כך. נולדתי בתוך חרא, עם חוש ראייה לקוי. אמא ביקשה שאשאר לידה. לא הקשבתי, ותמיד חיפשתי אולי קיים יותר טוב ממה שהיא מציעה. באותו ערב הושיבו אותי לשיחה, ואמרו לי שדוד שלי, אח של אמא, כבר לא ישתמש יותר בכישורי התעופה. הסתכלתי לאחור, ממש על גבי, והחלטתי שזה לא בשבילי. כמעט עשור לא יצאתי מחדרי. אוכל, שירותים ופחד תמידי. יום אפור אחד ריח רע תפס את הבית. ריח שגרם לחלקנו לא לקום יותר. אני היחיד שניצל. רצתי החוצה ומולי ריבוע עם עומק נפער. הכנפיים פעלו, ונכנסתי בכוח. נעים פה, יש שטיח. ותמונה של שניים. הם דבוקים אחד לשני בשפתיים. בטח הם משפחה. עברתי חדר חדר, מחפש מחסה, אבל פתאום הגיעו ידיים, ונעליים. רציתי לעצור אותו ולהסביר, אבל מיד הרגשתי את הקיר. הצבע הלבן התחלף בשחור. אני זוכר שנפלתי לתוך הכיור. זרם חזק שטף אותי הלאה ופנימה. ערימת שערות ריככה את הנפילה. יצאתי החוצה בכוחותיי האחרונים. נעמדתי מולו, בשם כל האחים. אותנו לא מעיפים. צעקתי ...