התחלה - אמצע - סוף

אני לא רוצה לצאת, דווקא נעים לי פה. היצור הגבוה פתח את החלון וחיכה. אני הגעתי עד אליו וחזרתי חזרה. בין השידה למזגן, על הקיר הלבן. זה נראה כאילו אני מבולבל, אך לא כך. נולדתי בתוך חרא, עם חוש ראייה לקוי. אמא ביקשה שאשאר לידה. לא הקשבתי, ותמיד חיפשתי אולי קיים יותר טוב ממה שהיא מציעה. באותו ערב הושיבו אותי לשיחה, ואמרו לי שדוד שלי, אח של אמא, כבר לא ישתמש יותר בכישורי התעופה. הסתכלתי לאחור, ממש על גבי, והחלטתי שזה לא בשבילי. כמעט עשור לא יצאתי מחדרי. אוכל, שירותים ופחד תמידי. יום אפור אחד ריח רע תפס את הבית. ריח שגרם לחלקנו לא לקום יותר. אני היחיד שניצל. רצתי החוצה ומולי ריבוע עם עומק נפער. הכנפיים פעלו, ונכנסתי בכוח. נעים פה, יש שטיח. ותמונה של שניים. הם דבוקים אחד לשני בשפתיים. בטח הם משפחה. עברתי חדר חדר, מחפש מחסה, אבל פתאום הגיעו ידיים, ונעליים. רציתי לעצור אותו ולהסביר, אבל מיד הרגשתי את הקיר. הצבע הלבן התחלף בשחור. אני זוכר שנפלתי לתוך הכיור. זרם חזק שטף אותי הלאה ופנימה. ערימת שערות ריככה את הנפילה. יצאתי החוצה בכוחותיי האחרונים. נעמדתי מולו, בשם כל האחים. אותנו לא מעיפים. צעקתי ...

איבדתי את הבקבוק הכחול שלי. הוא אנטי פלסטיק ויש לו כוס. הוא סגור הרמטית. לא נותן לתכולתו לנזול. אני אוהבת אותו יותר מחיית מחמד, הוא לא נושך או מפמפם אף אחד. הוא האור בקצה המנהרה, במילים אחרות הוא תקווה. הוא גורם לי לחייך גם כשאני עצובה. זה כמו פיסת עץ לדוב כשמגרד, אנייה למלח וסטטוסקופ לרופא. חזרתי על עקבותיי, צללתי לפרטים, התקשרתי למשטרה אבל יש דברים יותר חשובים. כך הם אומרים. ניסיתי להסביר לזאת שענתה על הפקק שהוא גם כוס, אבל היא לא התעניינה. חיפשתי דרך להגיע לליבה, להסביר לה שנכון, הוא לא משפחה, או חברה, או סתם מישהו שעבר בסביבה. ״האם את מכירה את המושג אהבה? כזו שפורחת וזורחת כל פעם ש" - מתחת למושב הנהג. הושטתי יד והוא פשוט חיכה לי שם. יכול להיות שהגזמתי, יכול להיות שהשתבשה דעתי, אבל כזו אני. חוץ מהפעם שאחותי אבדה. לא הסתכלתי עליה, הגלידה בדיוק נזלה. 

אי אפשר לרוץ ולברוח כשאתה בכפכפים. מגיל קטן אני מעדיף נעליים. מלבד המקלחת. סנדלים. הייתי בן חמש כשבחדשות ראיינו בחור שניסה לברוח מתנין סורר שהשתחרר בחמת גדר. הוא הצליח להימלט, אך כפכפיו הכשילו אותו, והיצור גרם לרגליו להיכשל סופית. בכל רגע נתון יכול לקרות משהו ממנו אצטרך לברוח. מטאור, סופה, פיגוע. תמיד צריך להיות מוכן. לא הייתי בצופים. כשזה מגיע, זה יכול להיות אחרי או לפני פעולה פשוטה, כמו לזרוק את הזבל, או לקנות בפיצוציה. זו לא פרנויה או פחד שמשתלט, זה לכסות על חסרון אחד בולט, סליחה שתיים. אני לא רץ מהר, אני לא אתלט. הגוף שלי לא בנוי לאפוקליפסה. אבל מה אעשה כשאצטרך לעבור הרים וסלעים או זכוכית שבורה על הרצפה. אם לדמם, אז לא משם. רגליים יחפות מחייבות אותי אוטומטית לוותר, ואת זה אני לא רוצה. אני גם בעד שכפכפים יישארו סמל לעיר הדרומית אילת, שם לא יקרה שום דבר לעולם. חם.

אני פחות מכיר מקומות, אז ביקשתי שהיא תבחר. התיישבנו בכיכר. היא הוציאה טבק לגלגל, אני הודעתי שאני לא מעשן. עיקמה פרצוף. שתי צווחות מאחוריי. חברות שלה. היא קמה אליהן, כשאני עם הגב. לא הציגה אותי. חזרה לשבת, דיברנו עוד קצת. המלצר תקף, ביקש לדעת מה נשתה. היא הזמינה יין ואני ביקשתי ג׳ין וטוניק. המלצר שאל אם להביא לי ביפיטר. שאלתי אם זה ג׳ין. הוא התפלא שאני לא מכיר, אז משכתי כתפיים. הוא המשיך לנקר, ואמר שהוא מעולה. אמרתי אוקיי.  "אז ביפיטר?". תגיד שוב ביפיטר.  הנהנתי והוא עף. חזרנו לדבר. שוב צווחות מאחוריי, רק הטון יותר גבוה. הפעם השיחה יותר ארוכה, על דירה. שוב לא הוצגתי. היא חזרה. טלפון. היא עונה ועונה, אבל גם מצטערת. בן דוד שלה הקטן בדיוק עובר דירה והיא עוזרת לו עם החוזה. "הוא בן 26״ אמרה. זה לא קטן. זה שלוש שנים ממך. המלצר חזר עם הביפיטר ושאל על צ׳ייסרים. תקרא את החדר. היא הזמינה אחד לעצמה. וואו. הבן דוד שוב. היא עונה והפעם לא מצטערת. המלצר מגיע עם שני צ׳ייסרים. אני לא ביקשתי. הוא הגיש לה אחד, ואת השני לקח לעצמו, ומול הפנים שלי, הם שתו לכבוד עצמם. עם כל ה-לחיים, והחילופי ...

הנשיקה עם דודה שלי בת השבעים הייתה יותר לוהטת, ואותה נישקתי רק על הלחי. תחנה ראשונה, הופעה. היא לא רוקדת. היא יושבת. אני רוקד ומנסה למשוך למעלה, היא מושכת מטה. תחנה שנייה, הים. האוטובוס ריק מתוכן, עצר לנו תחנה ליד. קנינו בקיוסק במבה, קליק ושתי פחיות. הרוח הייתה נעימה. היא ישבה בחוסר נוחות. הצבעתי לאופק ושאלתי אותה ״ידעת שיש יצור שנמצא בסוף הים ומחליט איזו ספינה תעבור ואיזו תעצור?״, "אבל בסוף הים, יש עוד ים". די. "אבל נגיד וזה נכון, את חושבת שהוא גדול?". "לא יודעת, אני לא טובה בזה כמוך". שתקתי והיא פתחה במבה. זכור לי שפיהקתי. כיסא הים שלה התקרב לשלי, והרגליים שלנו נפגשו. היא הביטה בי, ורעש הגלים כמו התחבר כפסקול לסיטואציה. שאלתי אם אפשר לנשק אותה, היא הסכימה. כאילו, אמרה בסדר. התנשקנו. היא לא סגרה את העיניים ולו לרגע. היא עברה והתיישבה על הכסא שלי. הסתכלה עליי, אני עליה, ותהיתי לעצמי איך היא תגיב אם ייפול לידינו טיל. היא תגיד "תראה", ותצביע. 

לא זכרתי את שמו לאורך כל חיינו המשותפים יחד. הוא הציג את עצמו בדייט הראשון, ואני הצגתי את שמי, יעל. את שלו שחכתי. לא היה לי נעים לשאול אותו שוב, זה לא מנומס. הפכנו לזוג לאחר כמה חודשים. אצלי הוא היה רשום בתור כינוי חיבה ואצלו הייתי יעל. יעלי. כשהייתי צריכה להציג אותו בפני אחרים, ידעתי מתי להיעלם. הזדמנויות מפוספסות על גבי שנים. יש גבול לכינויי החיבה שאפשר לקרוא לבן אדם. זכרתי שם עם האות ז׳ אבל אין אדם בגילנו שנקרא זכריה. כשנסענו ביחד למקומות רחוקים הוא היה מזמין את הכרטיסים, אבל על שמי. זה היה התירוץ שלי, אני האחראית. כשקראנו לבן הראשון שלנו אביב, הוא ביקש ששם אביו יהיה האמצעי. הסכמתי שכן, דוד. זכרתי דוד. של אביו. על הדלת היה רשום משפחת גביר. בלי שמות פרטיים. אני יודעת, יכולתי לבקש, או לשאול, אבל אז הוא היה רואה אותי כאישה זרה. חיי התנהלו סביב הרגשת ה-"לא נעים". הרגשה נוראית, אבל רק לפרקים. הגיל עלה, ואיתו הבעיות. איבוד הזיכרון היא מחלה ארורה. כששאלו מה לכתוב בתעודת הפטירה בכיתי ויצאתי. האשמתי את הזקנה. הם ביקשו בשנית, שם ותעודה. בחדר השינה, היא שכבה על השידה. תעודה כחולה, ב...

אם אמשיך ללכת ברחוב הזה, אגיע הביתה. כך חשבתי לעצמי בראש. אבל רגע, פחי הזבל אמורים להיות בחוץ בצד ימין. אין פה פחי זבל, והריח מהשקית כבר עולה לאף. אני צריך לחפש את שם הרחוב. תחפש רחוב הלילך, תחפש שלט עם המילה לילך. או, הנה- הרקפות. הרקפות? לילך זה לא כאן. עכשיו כשאני חושב על זה, הפחים לא היו בכלל בצד ימין. איך הגעתי לכאן, ולמה האישה הזו מסתכלת עלי? זה לא נעים לי המבט שלה. אני אלך אחורה, ככה היא לא תשים לב אליי. היא באה לכיווני. "אבנר?" נשמע קול האישה. "זה רק לזרוק זבל, לאן הגעת?". אני לא יודע, חשבתי לעצמי בראש.

יש לי כל כך הרבה פרטים לא רלוונטיים בראש. איפה הדלתות יציאה. כמה שורות יש. איפה קונים פחית בפחות מחמישה שקלים ואיפה נמצא המטאטא הטוב מבניהם, זה עם הראש הנשלף. השלמת הכנסה הפכה לרצינית כשביקשו ממני להתקדם במעלה הלא אכפת לי. הם אהבו אותי. האחריות גדלה, ושוב, הרצתי כמו מנטרה בראש, זה רק לרגע. שנים חלפו, הפכתי למנהל. עובדים קיבלתי ופיטרתי. לא רציתי לעסוק בזה, אבל זה היה נגיש ונוח. כמו מלכודת דבש. חיי נשארו באותו המקום. האחריות שגדלה נעצרה במקום. אני התבגרתי וצברתי כוח. כזה שלא יצא מגבולות המקום. מילה אחת שלי וכולם עמדו דום. כמו כל מנהל גדול, ידעתי לנצל. קניתי לי דירת שלושה חדרים קרוב מאוד. הצלחתי לשלם חובות לפני הזמן, לחתום על משכורות, לטוס ליוון. במסדרון, העובדים פחדו ממני, לקוחות אמרו לי שלום. עם הגיל הגיעה הפנסיה, ומסיבת הפרידה. אותה הכינו כמובן מתלמדים. דיברתי עם אחד, שאלתי לשמו. הוא אמר שביקשו ממנו לא לדבר. אמרתי לו שזה מותר, לכבודי כל זה. הוא התעקש, אז חייכתי. עליתי לבמה לתת נאום כשמאחוריי תמונה שלי בתוך מצגת. כולם חיכו למוצא פי. מתרגש מהמעמד, והבנה תוך כדי, שלא למדתי או עשיתי משהו ...

כשהרסו לנו את הבית, הבטיחו שהשכונה תהפוך לפיסה ירוקה של טבע בעיר. כל שנה ביום ההולדת אני מבקשת שנעבור לטבע. בטבע שורדים, אומרים ההורים. בעיר לומדים את ערך הכסף. זה לא אותו דבר? "רואים שאת עדיין ילדה ולא מבינה מהם ערכים", אמרה לי תהום, החברה הכי טובה של אחותי, שלומדת שקר הנפש באוניברסיטה. אני לא צריכה יער, אני לא ציידת. אני רק מבקשת פיסת אדמה אמיתית. לא כזו שמחוברת לשדרה ארוכה, ועליה כמה אמהות שמנסות להידחק עם הצאצאים שלהם. ככה לא גדלים ילדים. באתר הבנייה פתחו חריצים שנוכל לראות מה הם עושים. מספרים שייקח שנה עד שהכל יהיה מוכן, אבל אני יודעת שמשקרים לי והכל פוליטיקה. הבנתי שלמחות לא עוזר, זה רק מצטלם טוב. הודעתי לאמא ואבא שאני עם בית הספר סיימתי. לא מחאה, החלטה. לא מוכנה לעלות יותר את העלייה הנוראית ברחוב, לדבר עם אנשים שנראים כמו העתק של אותו אחד, נמאס לי. אז הם אמרו לי שאני מוזמנת לעזוב. פשוט ככה? "פשוט ככה". ארגנתי תיק ויצאתי. כבר ערב, נעמדתי מול אתר הבנייה שאסר להיכנס. הורדתי נעליים ונכנסתי יחפה. התחלתי ללכת בין החצץ, הצינורות, הקורות, החורים הענקיים שנפערו באדמה...

למה תמיד רק אני צריך להסתפר? "כי אתה כבר נראה כמו בת".  זה מה ששמעתי מגיל קטן. אז מה אם אני נראה כמו בת, אני אוהב לשחק במשאית. ולא כל בחירת צבעים מתאימה לי. האיש והאישה בסוף יאמרו לי מה ללבוש כי הם אחראיים עליי, אבל דעו שאני מתנגד נחרצות לחום ושחור. האיש עם המספריים אוהב להושיב אותי ואז להגביה את הכסא, שארגיש מיוחד. גבוה מעל כולם. והחפיפה, איך אני אוהב אותה. לפעמים אני חושב שאנשים הולכים אליו רק כי הם לא יודעים. אני עדיין לא יודע לחפוף לעצמי. אני רק יודע להכניס סבון לעין, או לפה. הגננת שוש לימדה אותנו שאין צורך לטעום את השמפו כדי לדעת אם הוא מוכן. הוא מוכן. אבא שלי רוצה שאני אלמד להיות נגר כמוהו. אני לא רוצה והראש שלי מוטה לצד. אז הוא כתגובה, מעקם את אמצע הפנים שלו. לאחרונה הראש שלי מוטה המון לצד. שעועית אדומה ולבנה, שינה בלילה, מפגש רנדומלי עם עמיתים לגן והאויבת הגדולה ביותר, המבוגרת שתמיד צועקת על האיש והאישה. פעם שמעתי את השם שלה. סבתא. השניים הראו לי פעם תמונות ישנות של הדבר הזה- סבתא. והיא הייתה נראית נחמדה, אז למה זאת שמסתכלת עליי מפחידה? 

נפרדנו בסקייפ, היא הקדימה אותי בשיחת טלפון אחת. הכרנו בפסטיבל רנדומלי למען זכויות הכו׳ וכו׳. היא עמדה לבד ליד קבוצת מרימי שלטים. אני ניגשתי ושאלתי אותה על מה הם מוחים. היא לא דיברה את שפתי, אז עברתי לשפתה. "פשוט מכאן רואים את הבמה ממש טוב". ענתה. היא שאלה על מה אני מוחה, אז עברתי בעיניי על אחד השלטים בזריזות והודעתי חגיגית "אני עדיין מתלבט". היא צחקה, אז קבענו. הפעם הראשונה כללה ים ושמלה אדומה. התאהבתי בשפה. במנהגים. בתרבות, כמעט בה. בפעם השנייה היא כבר שאלה אם זה רציני בינינו. אז הנהנתי שכן. חסר כל היגיון. היא הודיעה לי שיש לה תוכנית. עד גיל עשרים ושבע, ילד, בית וגינה. כך נהוג בשפתה. דיברנו שונה, יום ולילה. היא אוהבת ואני מקשיב. זה גם מה שהקשה עלינו לצאת. אני ביקשתי זוגיות, היא דרשה תוכנית. כששמה הופיעה על צג הנייד, החיוך בפניי התהפך. ואז בפתאומיות היא החליטה לסיים את זה בסקייפ. היא הקדימה אותי בשיחה. ביקשה שנשאר חברים. נאמתי לה נאום ילדותי וניתקתי. ניתקתי מהכל. היום היא בת עשרים ושבע, בעלת ילד, כלב וגינה. אני מסיים לנקות ולוקח הזמנה - "תרצה את זה עם או בלי ג...

הכרנו בחתונה שלי.  הוא בכלל בא לראות חתונה לדוגמא עם חברה שלו. אני הייתי הכלה, בחתונה לדוגמא. סוף סוף היה לי רגע של שקט בזמן הבופה. הוא התיישב והפריע לי. שאל אותי אם אני אוהבת את האולם. "הייתי מעדיפה בחוץ אבל הוא", והצבעתי עליו, "הוא רצה מזגן". זה אבוד בנינו. אני נשואה כמעט שעה וכבר מציגה אותו בתור גוף שלישי. ביקשתי מהמלצר שיביא עוד מהסלט תירס. היה חסר לי טעם בפה. הלהקה קראה לי במיקרופון, שאבוא לרקוד. הלכתי לרחבה. אמא שלו לא אוהבת אותי. שמעתי פעם שיחת טלפון בינו לבינה. היא הציעה להגדיל לו את הירושה אם אלך. הוא לא הסכים. חמוד. אני מסתכלת עליו וכל מה שעולה לי בראש זה שנשאר לי להשלים פרק אחרון לעונה שבמילא ראיתי לבד. באתי, רקדתי, חזרתי לשולחן. אני אפילו לא בהריון. נכנסתי לשירותים, תפסתי אותו משתין. השמלה התלכלכה במים עכורים או אולי שתן, למי אכפת כבר. "נראה לי שאני אזוז הביתה", אמרתי לו. הוא צחק, הוריד את הטבעת והחזיר לי. אני מיציתי את הערב, הוא מיצה אותי. הגעתי לבית הדין עם השמלה, חשבתי שצריך להופיע עם תלבושת. חיכיתי לאוטובוס חזרה בשמלת כלה שלי, שלימים, השח...

גם בגיל עשרים ושבע אני מחזיקה לאמא שלי את היד. כשחוצים כביש לימדו אותי להושיט מיד. התאהבתי בזה כל כך. כל עולמי התבסס על פעולה אחת פשוטה. לא ויתרתי על התענוג לרגע. ביום הראשון בגן, ביום האחרון בבית הספר. בנשיקה הראשונה שלי, בפרידה שבאה אחר כך. בפעם הראשונה שהקאתי מאלכוהול, אמא הייתה שם לתת לי יד. ומזרן. לא הייתי יכולה לישון באותו הלילה במיטה, מרוב שהלכלוך היה מלוכלך. יש משהו משחרר בלתת יד. כמובן שזה לא מגיע חלק. המון הצעות נדחקו לפינה, וכל חיי הפכו לכמעט.  כמעט התחתנתי, כמעט הסכמתי להצעת העבודה. כמעט ראיתי את הלהקה שאני הכי אוהבת מופיעה. כמעט עברתי למקום חדש, כמעט הכל אבד. הכל התהפך כשאמא שחררה, ועברה לפינה קטנה משלה. לא רחוק מכאן, ליד רחוב עננה. עכשיו אני זו שמושיטה את היד מהצד השני, לילדה אחת וילד עתידי. לפעמים קשה לעזוב. לתת לה להיות היא, לתת לה לגלות וליפול בעצמה. היא יודעת שברגע שתושיט את ידה, אושיט חזרה. לא כל הזמן, רק כשממש נורא.  

המיגרנה הראשונה הייתה מורכבת מפטיש אחד קטן, שלא הפסיק. מכות חלשות שמתגברות למכה. אותו מקום, אותה נקודה. הן הפכו לזוג, לאט לשלישייה, בלי לשים לב, הן הקימו צבא. "צבא המיגרנות". הן ידעו מתי לבוא, מתי לבצע תקיפה. דייט, ראיון עבודה, נסיעת אוטובוס, לפני השינה. המיגרנה לא מודיעה. היא רק מתגברת. היא מפלצת ענקית שאוכלת  ואיתה, הפטישים הולמים כמו תופים, טם טם- טם טם. החדר מתכווץ, האורות מסנוורים, ולחשוב שאלו מקומות מוכרים. הכעס מחלחל ומגיע איתה. חוסר רצון לדבר, להשתלב בשיחה. כח עליון שמחזיק בשרירים. מים ניתזים על הפנים, על השיער, על הבגדים. לפעמים כדור פשוט זו לא התשובה. היא מצווה עלייך להפסיק עם חייך הנוכחיים. אך אני חזק, אני לא נכנע. האופי לא נרמס, הוא רק נבלע. אני צריך בסך הכל שעה של שינה. מכבה את האור, מוריד את התריסים, המוח סגור לגירויים חיצוניים. השמיכה על הראש, ככה לא תברחי. אני סוגר עיניים, בכח אחרון מנסה. כל מה שצריך זה שתרפה. היא מתחילה להחלש, אני מרגיש שהיא בורחת. תברחי, פחדנית, זאת מבינה רק כח. רצונות, אהבות ושאיפות לחיים, אפילו סיכון ופחד חוזרים להיות מעניינים. התופים עומ...

בשלט היה כתוב בגדול "מוזה", אז נכנסתי. כבר חצי שנה שאני לבד ואין לי מוזה. זה נגמר באמצע טיול קיאקים. שתי נשים נפלו למים, אחת מהן היא אני. הוא בחר לתת יד לשנייה. "נראיתן דומות", הוא אמר. החנות נראית כאילו נתקעה בעשור החמישי. מה אני מחפשת? טפיחה על הגב. איש גבוה ומבוגר בעל שפם מטופח הפתיע אותי. "מר מוזה" היה כתוב על תג השם. הוא בהה בי לרגע, ואז התהלך אל עבר צידה השני של החנות. הובלתי דרך מסדרון צר. השטיח שלרגליי נטף ריח של אדום. נכנסנו לתוך חלל משולש. בכל פינה, מאחורי קיר זכוכית, עמדה לה מוזה עם שילוט. מקומית, אורחת, והאחרונה הזכירה לי משהו מוכר. התקרבתי אליו. מר מוזה סירק את שפמו ונתן לי אישור לגעת. אני מכירה את הפנים, את הגוף הזה. האף הסולד, העיניים הגדולות, נקודת החן בצד ימין על החזה. החלפתי צבעים. מר מוזה סגר אחריו את דלת הפלדה. האור נכבה. אני רוצה לצאת. האור חזר. המוזות כבר לא היו במקומן. יריעות בד בצבע בורדו צבעו את החדר. שקט. המוזה המוכרת נעמדה מאחוריי. ידעתי מי הוא, כלומר היא. כל בוקר היא משתקפת לי במראה. המוזה קמה לחיים ולא עזבה. הזרועות שלי היו כפ...

הבטן של אבא מפיקה צלילים. הצליל הראשון דמה לאות פ״א. יש לשים קמץ בתחתית, במרכז ללא נקודה, וזאת בשביל הגייה נכונה. ילדים רעים פגעו לו בבטן. לבית החולים הובהל במהרה. הרופאים הסכימו פה אחד, לילד אין דרך חזרה. עד שיצא משם קול. "הוא התגלות!", אמרו להורים, שלא ידעו מה לעשות, מלבד לחייך רוב הזמן ולענות לשיחות. כולם הגיעו את הפלא לראות. נסיכות, ראשי ערים, בעלי אדמות. הוא הצטרף לקרקס. הקהל אותו אהב, אך הזמן התחיל לתת אותותיו. הפלא כבר החל למחזר את עצמו, הנער שמן ואיבד מערכו. בחדרו הקטן מול מראה אנכית, נשמע פ״א עם קמץ גדול בתחתית. על כשרון חד גוני אי אפשר להישען, לכן החליט שלא מתאים כאן יותר. ארז הוא תיק לעיר הגדולה. שכר דירת חדר מעל מאפייה. ניסה מזלו אצל ציידי כשרון. אלו אמרו שזה שטיק, וכי מדובר באסון. כל ביקורת קשה נכנסה לוורידים, המאפייה הייתה שם כדי להחלים. ככל שקיבל דחיות ושלילה, עלה במשקל, השתנתה הצורה. יום חורף גשום, ישב בכורסא. הוריד חולצתו ובהה במראה. כיווץ קפליו וציפה לתגובה, אך הפ״א שהייתה שם, כבר לא נשמעה. ימים חלפו ונולדה משפחה, ארבעה ילדים ואישה אהובה. מעולם לא סיפר את ס...

ציפור צריכה זרדים וענף כדי להרגיש בבית, אני צריכה מים חמים. מגיל קטן העיניים בהו בעופות השמיים. רציתי להיות אחת מהן. נדידות, מקומות חדשים, חופש. אז נהייתי דיילת. בהמראות אהבתי לשבת נגד הכיוון. כשהמטוס עלה הרגשתי שאני כמעט עפה. הייתי רגילה לסגור את העיניים ולדמיין שאני נמשכת קדימה. העירו לי על זה. הנוסעים חשבו שאני מתעלפת. אני גרה במטוס. בקדימה שלו. חברת התעופה רצתה לשכן אותי במלון. התנגדתי ישר. מלון הוא יציב. יש לי מיטה ותא שירותים קטן שבנו רק בשבילי. הצלחתי להוציא אישור מיוחד לזה. הבטחתי שאני אשמור על המטוס. אמרו לי שנמל התעופה עושה זאת. התעקשתי. הבעיה היא שאין מים חמים. אני נאלצת כל פעם להרתיח חמישים נגלות של קומקום. את המזוודה הצהובה שלי קיבלתי מהוריי. הבטחתי להם שאלך מהבית אם יהיה לי מקום משלי. הקפטן הודיע בכריזה שאנחנו נאלץ להישאר טיפה במקום. היה לי ברור שזהו שם קוד ל-נגמר הדלק. אם זה הסוף, אין טעם לחכות. פתחתי את הדלת הראשית. משב עצום של רוח נכנס פנימה. אנשים ניסו לדבר ולא הצליחו. הפאניקה נזרעה מיד. צעקות וקללות, ואני מביטה בילד שיושב מולי שמנסה לברוח בעזרת מוסיקה. שני שוטרים סמ...

מישהו כרגע קפץ מהקומה התשיעית בבניין. ראיתי אותו נופל מחלון המשרד שלי. אני אמורה להרגיש עצובה, אבל דיי התחשק לי מנטוס. זה לא אומר שאני לא בסדר. אני מתרגשת לקראת איתמר. פיניתי לו פעם מדף אצלי בארון. לא נחשבנו לזוג, אבל הוא כבר גר אצלי מרוב הפעמים שהיה נשאר. משטרה חסמה את כל האזור. עכשיו אני עצבנית. איתמר אמר שהוא מגיע עם הודעה. נשלחה הודעת מייל לגבי זהות הקופץ. בנוסף, מחלקים פירות טריים בקומה שלוש עשרה. המנטוס במכונה נתקע. סרב לצאת. התחלתי לדפוק על המכונה כמו משוגעת ולצעוק "תרד!". לא ירד. התסכול הגיע. אסמס מאיתמר, "אני בעיר". המדף שהיה שלו, חזר לרשותי, עכשיו כשהוא אבא. צלצול טלפון. גזבר הבניין הודיע לי בשם ועד הבניין, שאני צריכה להתפנות, הבניין הולך ליפול. אלוהים אדירים. אני הומלסית עוד לפני ארוחת צהריים. נזכרתי שבקומה השמינית יש גם מכונה. זאת לא אכזבה. אני אוהבת רק מנטוס כתום, ככה שתמיד באתי טוב לכולם בכיתה. אף אחד לא אוהב מנטוס כתום.  יצאתי מהבניין, קצת רועש לי מהסירנות. אני דיי מתרגשת ומחויכת לקראת איתמר. הוא הציע להיפגש ליד המכבסה שאני יכולה לראות מהחלון שלי. ...

היא אמרה שאני מחייכת כמו מטומטמת. בדרך כלל כשיש ריקודים אני מעדיפה להרים את העקב של הנעל שני סנטימטר מעל הרצפה ולהוריד. באותו ערב הורדתי את הנעליים לגמרי. רציתי שהרגליים יפגשו את הדשא הקצוץ, העיניים את המנורות הצבעוניות וזאת הנקודה שבה דרכתי על חרא. התגובה הראשונית מזכירה פלסטלינה, הדבר הבא מדגדג את האף. ישבתי על כסא מתקפל מעץ, והתחלתי לנגב את הרגל בעזרת מגבון לח שהביא לי אחד המלצרים. אני שונאת קיבוצים ואני בכלל לא רוקדת. עברה שנה מאז שאני וענבל כבר לא. הבטחנו שזה ייגמר יפה. זה נגמר בתיקו אחת. איזה מלצר פישר צחק עליי בזמן פינוי השולחן. המחשבה הבאה הייתה לקחת את חתכ׳ת החרא ביד, ולפגוע לו בעין. הרעיון נפל במהרה כשהבנתי שאני מוקפת במאווררים. תודה לך מיטל, תודה שהתחתנת בקיץ.  נכנסתי לגינה שלא שלי. הברז משך אותי, ומה שמשך אותו זו עלומת אור גדולה שהפציעה ברגע שהפעלתי את הברז. הגב שלי פגש את האדמה. צעקתי מילים רנדומליות לאוויר. הרגשתי שזה שעומד מולי, מחייך. הוא הסיק שברחתי מהחופה, כי לבשתי לבן. "לא" צחקתי, "חשבתי שחג שבועות בקיבוץ מבטל את כל הקונספט, טעיתי". "את במ...

לא עליתי לאוטובוס שלי, אז אני מקבל עונש בצורת אישה שצועקת עליי. חם, היא אומרת. אני עם אזניות גברת. זה לא מעניין אותה, ומתחילה שיחה. אני מנסה להיות נחמד ולא לענות. היא שואלת על מערך התחבורה התחנתי. גברת אני לא מכיר, וחם, אני יודע. לאט מצטרפים אחרים. אני מוריד אוזניה אחת. טעות. הם עטים עליי כחבורת נשרים שאתן להם תשובות. יש לכם לוח. בלי הודעה מוקדמת יושבי התחנה נצמדים אחד לשני, רגל, יד, ראש, הם הופכים לגוף אחד. מוטציה אנושית שלא מפסיקה לדבר ולהמטיר עליי שאלות. הטענות הצטלבו לקול אחד נוראי ונמוך. היצור המאיים מושיט את ידו הנוזלת, המחוברת כעת מהמון איברים אחרים, ישירות אל פניי. הוא פותח אגרוף ותופס אותי חזק. מרים אותי לגובה של שני מטר וחמישים. הרגליים שלי רחוקות מהקרקע. קרן אור יחידה נזרקת עליי מהשמש. הוא מקרב אותי לפניו. אין לו עיניים, אין לו צורה. הפה נפער. אין לו כלום בפנים, תהום ירוקה כצבע הרב-קו. הוא מושיט את ידו השנייה אל הראש שלי, שכרגע קטן פי חמש משלו. היד מתקרבת באיטיות לאוזני הימנית. הוא שולף לי את האוזניה השנייה החוצה. מוסיקה חלשה בוקעת ממנה. היצור מביט בי בשקט. הפה שלו נסגר. הו...

גרתי בבית ורוד באמצע העיר, ממש על הרמזור. כשאנשים רצו להגיע אליי, הייתי מכוון אותם דרכו. אנשים כמו הטכנאי של בזק, או האיש שעשה הארקה בבניין. השכונה שלי היא שילוב של פחים ופרחים. יש גינה עם מזרקה בלי מים, שם אפשר לבהות בכלבים. לי אין אחד. בסוף הרחוב קופת חולים נמצא. זו אחת הסיבות ל-למה אני גר כאן. כשחולים אסור להסתובב הרבה בחוץ, לכן קירבה היא חשובה. בדרך חזרה הביתה אני אוהב לעשות עיקוף סביב הבית, זה נותן לי עוד עשר דקות של חוץ. בפנים, הבית שונה. התנגדתי לצבע חזק כמו ורוד, אז צבעתי אותו בצבע צהוב. זה צבע שמח ובוהק, ככה אמר לי הבחור בחנות. שאלתי אותו אם זה יגרום לאנשים לבוא אליי הביתה. הוא אמר שהוא עונה רק על שאלות שקשורות בצבע.  במעלית מישהי חדשה ביקשה שאלחץ בשבילה על קומת הגג. אמרתי לה שצריך ללחוץ שבע עשרה ואז לטפס קומה. היו לה קשרים בשיער, לא צמות. וגם שיער מגולח שהתפספס מעל האוזן. בהיתי בזה יותר מדי. היא הודיעה לי ישר שאנחנו מבלים הערב. שאלתי אותה אם זה למטרת שינה, כי אני הולך לישון מוקדם. היא ענתה שקודם נאכל, אז הסכמתי. ישבנו, אכלנו ולא דיברנו, עד שהיא שאלה אם התנשקתי פעם. עני...

ערב ל"ג בעומר. גררנו רפסודות מעץ וצעקנו ברחובות שמות של צוררים רשעים על הקצב של we will rock you. רק במקום הסוף, הוספתי פאק יו. רעיון שלי. מוסוליני של עמרי לא התיישב טוב. עמרי ידוע בזה שחג המדורה זה החג שלו, אפשר לראות את זה בדברים הקטנים. עמרי היחיד שמגיע עם צמד כפפות עבות כדי להרים את הקרשים. "אתה צריך עזרה?" שאלתי כשאני נעמדת על קצות האצבעות שלי. עמרי הביט בזוג הנעליים הלבנות המצוחצחות שלי וכמה שהן לא מתאימות ליום כזה. אני מודה, כשאני מבוישת אני נעמדת על קצות האצבעות. זה לא סימן לכלום, אני פשוט מגביהה את עצמי. "את יודעת איך לגנוב עגלה?״ הוא שאל. "אתה יכול ללמד אותי", חייכתי. עמרי גם אמר שזה לא משהו שלומדים, זה משהו שנולדים איתו. מה אתה סנסיי? זה לגנוב. זה אפילו נחשב לאחד הדיברות, על תקן השלילה אמנם, אבל עדיין זה דיבר.  נעמדתי ליד קיר הבטון שליד הסופר. מישהו צייר עליו יונה עם עלה של זית, מונחת בתוך פיתה. אמנות היא לא לכולם, אבל כולם בשכונה יודעים תמיד לאן להגיע. משם גם אפשר לצפות על העגלות של הסופר. כל השנה השטח פנוי, רק הפעם החליטו להציב שומר. ניסיתי...

"סבתא את באמת עושה את זה?" האור האדום התחלף בירוק והיא צללה מטה אל עבר השדות. הוריה בחרו לתת לה את השם ארנונה. בתור ילדה היא לא הייתה נפצעת, כי מעולם לא ניסתה. כשהילדות נגמרה, החלה לעבוד בעירייה. היא הייתה אחראית על תשלום דוחות חנייה, נמנעה בכל דרך מלממש את הפוטנציאל המלא של שמה. כל יום היה מתחיל בחלל משרד אפור ונגמר בסלון ירוק מול טלנובלה זרה. ביום הולדת 70, היא עמדה מול נרות העוגה ולא ידעה מה לבקש. אמרתי לה, "סבתא, אל תפחדי להגזים". היא הסתכלה עליי ושאלה אם אני סובל מפחד גבהים. מאותה שנייה משהו השתחרר. היא ראתה עולם, ספגה תרבויות ולפעמים אכלה דברים מוזרים, רק כדי לכבד את זה שמולה. היא צלחה אגם כי לא הצליחה לישון, ובאותו הערב עלתה לראשו של הר, רק כדי להתעייף. ועדיין, אחרי הכל, היא תפקדה כסבתא, כשאמא ואבא היו מבקשים. גם בעומק רב, המים נשארים צבועים טורקיז. היא סימנה לי לשתוק. תנועות ידיים הן הדרך לדבר במים. הוא הגיח מתוך סלע ענק. מפלצת. לכל יד תנועה משלה. סבתא נכנסה למצב. היא הביטה בו והוא בה. שניהם יכלו לברוח, אבל הם נשארו. חשבתי, אולי גם הוא עובר שלב כזה בחיים. ה...

"התנוחה הזו בסדר?" שאלתי אותו. "תעשי משהו אחר עם היד", הוא ענה לא מחויך מאחורי קנבס של כחול ואדום. הלכתי ללמוד ארכיטקטורה בעצת כולם. אני טובה באיורים, אז אהבו מה שהגשתי והתקבלתי. ביום הראשון בכיתי על הכתף של זה שעמד לידי. ביום השני כבר סיפרתי לו את שמי. בסוף השבוע הוא כבר ידע שאני הבכורה מתוך שלוש אחיות. "לשים לך זיתים בטוסט?" הכל טוב ויפה, אבל חודשיים ביחד. אתה אמור לדעת שאני לא סובלת זיתים. "כן תשים, אני אוציא אותם אחר כך". שרדנו את השנה הראשונה ביחד. מקצועית וזוגית. יום רביעי אחד הוא החליט לתלות תמונה על הקיר ובה הופיעה כף מרק. לא הבנתי אותה. היום בראייה לאחור אני מבינה. "את דעתך הכנה בבקשה", "למה? כבר תלית, אני אוציא את זה אחר כך". זבוב שרוצה להרשים זבובית מרעיש חזק לידה, הוא לא תולה לה בסלון כף מרק. חלפו שנתיים. אני עדיין שורדת. עצרתי לבהות בכף המרק הסגולה אשר נמצאת במרכזו של קנבס צהוב, והבנתי שככה חיי נראים. חוסר התאמה בין צבעים, ותקווה שיום אחד זה ייחשב אופנתי. הוא בחר לצייר אותי באדום וכחול. הוא הסביר לי שהזוגיות שלנו ...

"לא זה לא כתם דיו, אני רואה מולי שלושה תפוזים".  "אתה עומד לסיים את מחלקת הפרות, צריך למצוא משהו אחר". ככה מתנהלות השיחות שלי עם עצמי לאחרונה. לפחות הספה הצהובה נוחה. למות עליה כמה שהיא נוחה.  לפני שלושה חודשים חבורת ילדים החליטה שהיא משחקת מחבואים ביער, ליד פסי הרכבת הישנים. משהו רע קרה ורק אחד מתוך כולם נשאר חי, כך משקרים לי בעיתון. יצא הגורל ושנינו חולקים את אותו שם בדיוק. אז אלו בתחנה, החליטו שיש קשר. אין באמת קשר, אבל זה מוציא אותי מהעבודה יותר מוקדם, אז אני בסדר עם זה.  "אתה אוהב שחוקרים אותך?" העצמי שואל. "לא", האני עונה. אבל גם קצת כן. זה מפיג שעמום רב בעולם שבו אני חי כרגע. בכללי, זה משעשע לחשוב שנמצא קשר בגלל טעות שמית מילולית. הרי ציפור שיר לא באמת תוציא אלבום יום אחד. "ועכשיו, מה אתה רואה?", הפסיכולוגית שאלה כשאני מרוח על הספה הצהובה בתנוחת ברבור. "אני לא יודע מה אני רואה  מולי, כי שלושה תפוזים שוב מסתירים לי". 

במילא צריך להיות בשקט כשמחכים לו.  חשבתי על זה בזמן שהמנוע בסירה שלנו שבק. נאלצנו להתחבק חזק כי הבאנו שמיכה אחת, ככה החלטנו.  "אל תצפי שהוא יבוא שוב", אמרתי לה. "למה אתה תמיד שלילי?", היא החזירה.  באתי כבר לענות תשובה מתחכמת, ואז הוא הופיע במלוא תפארתו.  חודש אחורה חשבנו להתפצל. הפרפרים שעפו, חזרו להיות גלמים. זה מעניין איך שהרגש משתנה כשכבר לא מנסים. אבל הבטחנו לעצמנו פעם אחרונה. ניסיון שיכלול בתוכו טיול אחרון. לא הבאנו פנסים, סמכנו על הירח. ישבנו שם שקטים, נושמים לאט, לא חולקים מחשבה משותפת. אני הצעתי שתיצמד אליי והיא באמת נתנה את עצמה. מצאתי את עצמי מספר לה את כל מה שידעתי עליו. על גודלו הבלתי נתפס, ואיך הגוף מתפקד כשהוא חווה אותו בפעם הראשונה. פעם הרגשתי ככה, כשרק התחלנו, כשהייתי מחכה לפגוש אותה.  ואז הוא עלה מהמים. שקט שרר. הוא זרח באור זהב מהפנט, שקיבל עזרה מהירח וכוכביו. היא אמרה שזה לוויתן. אני לא הסכמתי, אבל לא היה צורך בדעתי. חשבתי לעצמי, אם גודל שכזה יכול לחיות עם עצמו, שני אגואים מסוגלים להתגבר על משקעים, לא? אני מוכן להישבע שהוא חייך אליי.